תולדות המחבר וחייו

נהוראי [מאיר] שטרית נולד בעיירה קטנה 'גוראמה' בחבל 'תאפילאלת' במרוקו (דרום – מערב) בשנת 1937 [לפי תעודת זהות ובשנת 1943 לדברי הוריו]. הוא בא לתוך משפחה ענפה, משפחת שטרית הגדולה, שמקורה בעיר 'קסאר–אסוק' וממנה התפזרו המשפחות הרבות ברחבי תבל. המשפחה ידועה עם ערכים נשגבים ביהדות, בתורת ישראל ומתוכה צמחו רבנים, פייטנים וסופרים. נהוראי הוא השישי מתוך עשרה ילדים לאימו עם אביו, מלבד שלושה ילדים שעשה עם אשתו הראשונה. בגיל רך 5-4 שנים הוכנס על-ידי אמו זוהרה לבית המדרש שבתוך בית-הכנסת של העיירה. למעשה אמא נהגה כאמו של רבי יהושע
שבנה ישמע תורה מגיל רך ומהר יתפוס אותה. למרבה הפלא, כך קרה למאיר ומהר למד… (ירוש',יב' פ"א).
אמא שלי הוזמנה למעמד של קריאה בספר התורה. הרב גם הזהיר אותה לבל תזלזל בילד המוכשר עם תפיסה מהירה, שאם כישרונו יטופח הוא ישלוט יפה בספרי- קודש. אמא זוהרה הביאה את מאיר הקטן על זרועותיה מידי בוקר, וחזרה אחרי הצהרים להחזיר אותו מבית הכנסת. לא שאחיו לא למדו ותפסו מהר גם הם את התורה, אלא, שאמא השליכה את כל יהבה על מאיר הקטן יותר מכולם. אמא זוהרה אהבה את ה' ותורתו. נהוראי,ששמו הראשון הוא 'מאיר' (נהוראי בארמית) נולד ביום ההילולה של רבי' מאיר בעל- הנס.
בגיל שבע [7] נכנס מאיר הקטן עם יידע רב בתנ"ך לבית- ספר יסודי 'אליאנס' שנפתח באיחור של עשרות שנים בעיירה. בכל יום אחרי הלימודים אמא זוהרה הייתה מצפה לו בפתח בית–הספר ואוספת אותו בחיבוק עד לבית המדרש לפי עצת הרב. שם הוא ממשיך ללמוד תורה, רש"י, תרגום, משנה, תפילה וכל מה שהמורה מצא לנכון 'לדחוס' למוחו של הילד שלא ידע 'שובע'. יום אחד הגיע לעיירה שד"ר–כולל מירושלים לצורך איסוף תרומות לישיבות שבארץ – ישראל. רק רב העיירה יכל לדבר איתו כמה מלים בלשון הקודש, כי איש לא דיבר בעיירה, לא בעברית ולא באידיש, שהרב מארץ הקודש שלט בהן. המורה נתבקש להורות לילדים לקרוא באוזני הרב מארץ- הקודש בספרי קודש. המורה נענה אך חשש ממבוכה וביקש רק מהילד הקטן ביותר, הלוא הוא מאיר הקטן, לקרוא פסוק אחד מפרשת השבוע. הילד נענה בשקט ובחר בעצמו את הפסוק שאהב וידע לסלסל אותו יפה בטעמים נכונים: "הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם… " הרב האורח מארץ הקודש, שהקשיב קשב רב עם מבט חודר בילד הקורא מתוך הספר על הרצפה, תחב את ידו לכיסו ושלף מטבע של 'רייאל' אחד, מטבע מרוקו באותם ימים, ונתן לו אותו. הילד קם על רגליו לפי הוראת המורה כדי לנשק את ידו של הרב האורח, שתחילה נבהל ומשך את ידו, ומייד נמלך בדעתו, שזאת המסורת בקרב ילדי המזרח, לנשק את ידי רבנים והורים. אמא זוהרה באה כדי לקחת את בנה הביתה כדי להאכילו, לרוחצו ולהלבישו לקראת הלילה שבו יישן טוב ויהיה רענן לעוד יום לימודים ארוך ומעניין. הילד הראה את המטבע שקיבל מהרב מארץ- ישראל לאמו זוהרה שנבהלה. היא חטפה מידו את המטבע וחזרה על עקבותיה למורה – חזן שמעון ואמרה לו שכנראה, מאיר הקטן לקח מאיזה מקום מטבע זה. שמעון צחק וענה לה בקול מתנגן 'חלילה לך לחשוב כך על הבן הנפלא שלך! הוא הפליא לקרוא באוזני הרבנים שרצו לשמוע אותו קורא יפה…והרב מארץ הקודש העניק לו את המטבע כמתנה וכפרס על הקריאה היפה שלו". וכך הייתה אמא זוהרה באה לעת ערב לאסוף את בנה שעובר כל יום: שמונה שעות לימודים בבית ספר יסודי וגם שם נוחל הצלחה, ואחרי זה מוסיף שעתיים עד שלוש, עד תפילת מנחה, בלימודי קודש, אותם הוא אוהב וגומע.

יום אחד הזמין המורה שלום אפריאט את הורי הילד לשיחה. תחילה נבהלו כי חששו שמא עשה הוא איזה מעשה שלא ייעשה כמו הרבה ילדים. המורה אפריאט הרגיע אותם וסיפר להם שיש להם ילד מוכשר מאוד שהיה מגדיר אותו כעילוי. ואז פנה אליהם בתקיפות ואמר: "תוציאו את הילד המוכשר הזה מהחור הזה (כוונתו לעיירה) ותמצאו לו מקום טוב להמשך לימודיו בעיר גדולה!". ההורים היו נבוכים ולא ידעו מה לענות למורה. אמא זוהרה אמרה לו שכך אמר לה המורה- החזן בבית המדרש, ואילו אבא יחייא נאלם ולא ידע מה לומר. הדבר נשמע להם גם חדש וגם מוזר. מי למד פה במאות האחרונות? מי בכלל חושב לצאת מהחור הזה [העיירה] כדי ללמוד ולא לעבוד או לאסוף נדבות, או למצוא מקום אחר? אמא זוהרה לקחה את הדברים ששמעה במו אוזניה גם מהחזן וגם מהמורה ללבה, ושמה את כל יהבה על הבן הקטן מאיר, שהמשיך ללמוד בינתיים בבית- ספרו של המורה אפריאט.
המורה הפך אותו לעוזרו בכיתה של ששים תלמידים. מאיר הקטן היה עולה על שרפרף שעל הבמה, מחזיק במקל ארוך ומצביע על המילים שעל הלוח השחור, שהוא צריך ללמד את הכיתה הנמוכה בתוך הכיתה הגדולה. הוא הפך לעוזר- מורה. בערב הוא מתיישב על המחברות של הכיתה ונותן להם ציונים על המבחנים שעשו. לחברתו היפה בבנות: עזיזא מלכת הכיתה, היה מדלג על בחינת הטקסט ונותן לה ציון מקסימלי: 10…עד שהמורה טרח לבדוק את התופעה שהיא הלא- מצטיינת בכיתה, מקבלת ציון גבוה כל הזמן והעיר למאיר:'היא חברה שלך אבל לא מגיע לה תמיד ציון גבוה! תבדוק גם אותה!'

אמא זוהרה החלה להתרוצץ בין פקידי העירייה והמורים של בית הספר הערבי, בבקשה לעזור לה למצוא בית – ספר בעיר גדולה מערי מרוקו, ובלבד שתהיה בו פנימייה עם אוכל כשר ותלמידיו יהיו ברובם יהודים. היא מצאה אוזן קשבת אצל מזכיר העירייה בועזה ואצל המורה לכיתה הערבית אידריס. הם באו לבית שבו נתקבלו על- ידי האחים הגדולים לארוחה מכובדת עם מטעמים ומאכלים שרק היא יודעת לעשות. הם לא הלכו משם עד שניסחו מכתב לכמה בתי- ספר תיכון בערי מרוקו, עם ציון התנאים
שאמא זוהרה הדגישה: פנימייה עם אוכל כשר, שמירה על הילדים הקטנים כמו מאיר הקטן והתלמידים
יהיו יהודים. אם ימצאו לו מקום שכולו בית ספר יהודי, הרי זה עדיף על האחרים. המזכיר והמורה לא נפגעו מכך, כי הם רגילים לשמוע ולראות בעיירה שהיהודים לא אוכלים שום אוכל אחר מלבד אוכל שהם מכינים בעצמם.כעבור שבועיים ימים הגיעה תשובה מהעיר הגדולה ביותר במרוקו, הלוא היא העיר כאזא.
אמא זוהרה נבהלה בהתחלה מגודל העיר לעומת העיירה שבה המשפחה חיה, שכל תושביה מונים בקושי תושבי רחוב קטן אחד של יהודי שכונת 'המלאח' בכאזבלכא. גם המרחק הגדול לעיר הגדולה – כאלף קילומטרים – הבהיל אותה והתחילה לחשוב מה לעשות. במרוקו אין בתי ספר יהודיים עם פנימיות מלבד זה ועוד בית– ספר להכשרת מורים ' Ecole Normale', אלא שגם הוא בעיר זו. מי ששיכנע את אמא זוהרה לקחת סיכון ולשלוח את בנה הקטן למרחק גדול, לבד ובלי הורים או אחים, היו שכנותיה, ששיגעו אותה בהפחדות ואזהרות: לבל תעשה שיגעון זה ותשלח ילד קטן למקום בלתי נודע וידוע, כי אף אחד מהעיירה לא הגיע לשם, מלבד שני אחים שהלכו על המזל ונתקבלו להיות מלצרים, בבתי-קפה בעיר זו.

מחיר כבד על ההשכלה

כעבור כשנה מיום ההתארגנות והלבטים של אמא זוהרה, אשר לבדה עושה הכל במשפחה רבת נפשות, מצא עצמו מאיר [נהוראי] הקטן בבית- ספר 'אורט' בעיר הגדולה ביותר והעשירה ביותר בתרבות וגם בכלכלה ונמל גדול: כאזבלנכא. תחילה נבהל כילד בן 11 שנה כשראה מאות בנים, בחורים רבים מאד, ממש 'גברים', מתרוצצים בין הבניינים והכיתות. נקלט עם תלמידי העיירה 'ריש' שאינה רחוקה מעיירתו 'גוראמה', כי איתם הוא בא במשאית, באוטובוס, ברכבת וגם בעגלה מתחנת הרכבות הגדולה לבית-הספר. ניתנו לנו חדרים עם חצי קיר מחדר לחדר, בחדר שינה של מאות תלמידים. קיבלנו רישום לכיתות וציוד ללימוד, מעטפות ובולים, 'לכתוב להורים שלא ייבהלו וגם לדעת באיזה בית–ספר טוב ומלא תוכן, אתם!' הייתי הילד הקטן ביותר בתוך 700 תלמידים מכל רחבי מרוקו…כולם יהודים וכולם שונים ממקורותיהם. שאיפת אמא זוהרה, שבנה הקטן ייקלט בבית ספר יהודי עם אוכל כשר, התגשמה במלואה. מהר כתבתי לאמא שלי וביודעי שהיא אינה יודעת 'קרוא וכתוב', כתבתי לשמעון אחי הגדול באחים שהוא יקריא לה את המכתב. הייתי קרוב יותר לאחי שמעון, אבל תיעבתי את האח הנורא בנימין שהתעלל בכל הילדים ובהורים, בהשמצות ועלבונות יום יום. כאשר אמא זוהרה מכרה את תכשיטיה מזהב טהור כדי לממן לי את נסיעתי ולקנות מעט בגדים וחפצים, פנה אליה בנימין הנתעב בעלבון:"מה את כל-כך טורחת בילד הזה? מה את מצפה? שיהיה פקיד בכיר כמו פקידי העירייה ויביא עלייך גם כבוד וגם רכוש?" הלעג שלו נשפך מפיו כמו ביוב מבור ביבים. לימים, האיש שנזקק לעזרתו של מאיר המשכיל, שמשמש בתפקיד בכיר בשרות המלכותי במרוקו ואחר- כך בישראל, ואף להצלתו גם מכלא עם בושה וחרפה, הן בישראל והן במרוקו, היה בנימין האח הנתעב. מאיר שתיעב את בנימין, נחלץ לעזרתו בעת צרה והציל אותו, שוב ושוב. המקום אינו הולם שאפרט את המקרים. המשפחות יודעות ובעיקר אשתו חנה. ולמה העלאתי את הנושא הכאוב הזה? כי כאשר נתקבלתי ללמוד בבית- ספר גדול וחשוב במרוקו, פנתה אמא זוהרה לכולם, לבעלה, הלוא הוא אבא יחייא ולאחים: שמעון ובנימין לתת לילד כסף לנסיעות ולהוצאות. אלא שכולם קמו והתפזרו וסירבו לעזור. אמא זוהרה שלא וויתרה על מפעל חייה, הלוא הוא 'מאיר הקטן המוכשר', תלשה את התכשיט הגדול שעל צווארה בצורת 'חמסה', בגודל של כף- יד של תינוק, יצאה החוצה וחזרה אחרי כמה דקות עם צרור שטרות כסף, הרבה שטרות, אותם שמה בידי מאיר, לקחה מזוודה ופקדה עליו: "תארוז את חפציך! מחר אתה נוסע!"אוה! איזו אנחת רווחה יש לי בזוכרי, שהבאתי את אמא זוהרה אלי בעיר שבה מילאתי תפקיד בכיר וראתה במו-עיניה את השקעתה בי, טרחתה הרבה ומפעלה הטוב מכל ילדיה. היא הייתה חולה מעט והבאתי לה את טובי הרופאים בעיר, שטיפלו בה במשך חודש של שהותה.

אני חוזר ללימודיי בבית-ספר: הגדולים לא חסו עלי ותמיד בעטו בי, סילקו אותי מהתור לחדר אוכל. בכיתה שלמדתי בה הייתי כבר מהשבוע הראשון, מצטיין ראשון בלימודים, וזכיתי בפרס כספי של עשרים פראנקים, פרסום שמי על כל לוחות המודעות. 'הפראנק' הוא מטבע שהיה בתקופת שלטון צרפת במרוקו. בשבוע השני היה כך והשלישי כך והרביעי וכל השנים… בלי מאמץ מצדי בלימודים, הייתי פותר את הבעיות ועונה על השאלות בדקות ספורות, מוסר את מבחני למורה ויושב בכיתה עם ידיים שלובות או ידיים על השולחן, בלי לזוז ובלי לעשות שום דבר עד שכולם יסיימו לכתוב. המורה היה גבוה ויפה תואר ושמו היה שמעוני. הוא היה בדיכאון וסיפר לנו בכיתה את סיבת דיכאונו: 'בגלל שחברתו היפה, שקנה לה אוצר גדול של תכשיטי זהב ויהלומים, ברחה לו לישראל עם כל מה שקנה לה'. הדיכאון היה על אהבתו וגם על אוצרו. הוא התעודד במצבו הנפשי מהילד המוכשר בכיתתו, שתמיד ראשון ושם המורה מפורסם.

התלמידים לא ראו בעין יפה את האהדה והיחס של המורה שמעוני לתלמיד הקטן מאיר שטרית. הם קמו ודרשו להעביר את הילד הזה שהוא חושב שהוא מוכשר, לכיתה יותר גבוהה ואז נראה את כישרונו לאן יגיע. המורה, עשה כדבריהם ומייד יצא למנהל בית הספר, שאמר לו: "אולי ילד זה מחונן, תעביר אותו לכיתה של אפריאט, שהיא הגבוהה בלימודי התיכון". המורה שמעוני חזר וקרא לי לבוא איתו עם תיקי.
הלכתי אחריו בפרוזדור עד שהגענו לכיתה של המורה אפריאט. מורה 'חנוט' בחליפה, ממושקף ומאד לא כשמעוני. המורה אפריאט הפסיק את השיעור שהיה מעביר לתלמידיו בכיתה, שהם לא הפסיקו להתלחש ביניהם:'למה העבירו את הילד הזה אלינו? מה הוא עשה? אולי הוא היכה את המורה? הוא קטן לזה' המורה אפריאט שאל אותי אם אני יכול להשתלב כבר בשיעור שלו שהשאלה עליו מופיעה על הלוח, ואני עניתי בחיוב. אחרי כמה דקות מסרתי לו את התשובה על המחברת שלי. הוא נדהם ולא אמר כלום. הוא ביקש לדעת מאין אני בא ואני בהתלהבות סיפרתי את התלאות שעברתי עד כאן. 'שם המורה שלי הוא גם כן אפריאט'. 'Eh Bien!' [טוב!] הוא ענה בתימהון, 'כעת אני לומד אצל מורה ששמו כמו המורה בעיירתי' ביום ששי הקרוב, התפרסם שמי כבר מהשבוע הראשון 'כראשון הכיתה הגבוהה שהועברתי אליה'. הפרס הכספי תמיד עזר לי לצאת לעיר בימי ראשון שלא לומדים ולבלות בעיר היפה והגדולה: כאזא… המורה שמעוני לא נשאר חייב לתלמידיו שגרמו לו להעביר אותי: הוא הודיע להם שהילד מאיר קיבל כבר מקום ראשון בכיתה החדשה שלו. זה מה שסיפר לי חברי יונתן כהן בכיתה של שמעוני: 'כולם התביישו וכבשו את פניהם ברצפה מרוב מבוכה'. יונתן חברי היה מאוז'דא במרוקו. יש לו אח שאיני זוכר את שמו, הלומד בכיתה אליה הועברתי. שני האחים דיברו עלי והחליפו ביניהם דברים על תפיסתי…ומצבי

שומר–ראש על מאיר הקטן

האמת הייתה אחרת: על כשרונו של הילד מאיר, שהוא הקטן ביותר בבית –ספר 'אורט', גיל וגובה, הוא שילם מחיר כבד: התלמידים בכיתה הראשונה, -ואני אקצר את הסיפור הקפקאי הזה-, ובכל הכיתות, התנכלו לו, היכו אותו ובעטו בו ברחבת החולות, סילקו אותו מהתור לחדר אוכל והרבה פעמים נשאר בלי אוכל יום שלם. הוא התחיל לבכות וגם במיטתו, חבריו לחדר השינה היו שומעים אותו משתהק מתחת לשמיכה וקורא בקול לאמא שלו: אמא! מישהו העביר את מצבו של הילד מאיר להנהלה, שהחליטה לא לגרום לילד כזה לחזור לעיירתו בלי להשלים את כל לימודיו עד תומם. המנהל בבית הספר, בן- שושן שמו, הטיל על מזכירו למצוא תלמיד מבוגר ואחראי, שישמור ביום ובלילה על מאיר, ויקבל שכר מלא על שמירתו כל יום ששי עם כל הפרסים של הזוכים, שביניהם היה תמיד וקבוע מאיר הקטן. ערב אחד בא אלי בחור שראיתי אותו הרבה בבית הספר, ושמו יצחק חמו. הוא מהעיירה 'ריש' הסמוכה לעיירתי.הוא הודיע לי שמנהל בית הספר שכר אותו לשמור עלי מהתנכלויות התלמידים ואף לישון במיטה ליד מיטתו… לימים, כאשר הגעתי לישראל אחרי עשרות שנים, חיפשתי את האיש ומצאתי אותו בדימונה עובד כמורה בבית– ספר 'עמל' בתור מדריך למסגרות מכנית, אותה למד והיה למורה מוסמך. הבאתי לו מתנה וחיבקתי אותו חזק באומרי לו: 'לא שכחתי את שמירתך עלי, שבזכותה השלמתי את לימודיי והייתי למשכיל ופקיד בכיר במרוקו. והנה בישראל, התחלתי בתור פקיד בעיריית אשדוד, אבל, אני כשאפתן לא אשאר רק פקיד'.

החברים ב"אורט"

אחרי השנה הראשונה, כפי שקורה בכל עניין ומקום, ההתחלה תמיד קשה, התחברתי וגם התפתחתי עם האוכל הטוב: הרבה חמאה וגבינה, הרבה לחם והרבה בשר וירקות וגם המון פירות וטונות של שוקולד … עשו בי את שלהם: הוספתי במשקל מעט, אבל כבר מגיל צעיר שנאתי גברים וגם נשים עם כרס ושומן, תמיד נזהרתי ומיעטתי באכילת לחם וקטניות שבישלו בבית – ספר בטונות. אהבתי חמאה וגבינה ובשר. עשיתי לי חברים במאות, שלא ביקשתי, כי השם שלי שהתנוסס על לוחות המודעות כל הזמן וכל השנים, לא השאיר מקום שמישהו רואה אותי ולא מביט בי, מי בתיעוב, מי בחיבה, מי בשנאה ומי בהערצה כילד מוצלח מכולם. אני תמיד תיקנתי את המעריצים ואמרתי שיש אחד שעולה עלי בכישרון והוא כבר עומד לסיים את לימודיו ולנסוע לשווייץ, שם הכינה לו אימו מסעודה העשירה מהעיירה 'ריש', מקום וכסף להמשך לימודיו. לימים, אחרי עשרות שנים, הופיע במשרדי בעיריית אשדוד הדוד יעקב חיון ז"ל שהוא גם בעלה של דודתי אחות אמא זוהרה. הוא הפתיע אותי כאשר אמר לי: אתה לא תדע מי מחפש לראות אותך בישראל! הוא קרא למאיר עבו המוכשר והצנוע למרות גאוניותו. קמתי מכסאי, התחבקנו והזכרנו

מעט מהסיפורים על החברים והלימודים בבית – ספר אורט משנות ה – 50. הוא סיפר לי שהוא מהנדס
גדול שבונה גשרים וסכרים, כבישים ובניינים בכל מדינות אפריקה השחורה. הוא סיפר לי שהוא חי בגן- עדן: חבריו הם השגרירים הזרים שם, לרבות שגריר ישראל שמספר לו תמיד חדשות. הוא עוד סיפר לי שיש לו חווה שבתוכה טירה שבנה בעצמו והשטח שלה משתרע על שטח כמו העיירה 'ריש' שממנה בא.
מאיר עבו שכיום אני בטוח יש לו שם אחר משם מוזר זה שפירושו 'כלום', סיפר לי שיש לו בבית שבעה פועלים שמטפלים בגינה ובתחזוקה של החווה, ולאישתו יש שבע נשים שמטפלות במשק ואוכל הבית. שמחתי לראות אותו והערכתי את ביקורו, כי הוא הזכיר לי, שהייתי יותר מפורסם ממנו בבית – הספר. עניתי לו שלקחתי איתי לעיירתי את תוגת העובדה שלא יכולתי גם אני לנסוע לשוויץ או לצרפת להמשך הלימודים באוניברסיטת הסורבון. סיפרתי לו שעם תעודת בגרות שהייתה לי במרוקו נחשבתי כפרופסור, וכאן בארץ, אני עובד כפקיד ושמח בחלקי, כי זה מה שנפל בגורלי לקבל ולעשות. אני ממשיך ללמוד הרבה עברית בהרבה תחומים, ונשבעתי לעצמי, שלא אירגע עד שאהיה אקדמאי עם יותר מתואר אחד. נפרדנו בחיבוק ומאז לא שמעתי עליו ואינני יודע אם הוא שמע שאני כותב ספרים ומאמרים וסיפורים…

מתוך כל החברים שהיו ושלא ביקשתי ולא טרחתי לטפח קשר איתם, היו לי שלושה: יונתן כהן שלמד איתי בחצי שנה ראשונה אצל המורה המדוכא שמעוני. כאשר סיימנו את הלימודים היינו בקשר בהתכתבות ופעם קבענו להיפגש בעיר כאזא לבלות יומיים – שלושה וגם ללכת לבקר בבית ספר שלנו. ביקרנו גם בבית יפהפיות מספרד וצרפת והיינו כבחורים צעירים וחזקים זקוקים גם למגע וגם להתפרק. אלי לוי מעיירתי, אלא שאחרי שאימו התאלמנה עברו לגור בעיירה 'ריש'. בבית- ספר 'אורט' היינו חברים כל יום ראשון בעיקר, הלכנו ביחד לעיר ובילינו: שטנו בסירה, שחינו בים, אכלנו אוכל עלוב בשכונת יהודי 'המלאח', כי האוכל שם גם פשוט אבל גם זול ואנחנו כתלמידים, לא היה לנו כסף. אני תמיד נעזרתי בפרס השבועי של עשרים פראנקים ושמעון אחי תמיד שלח לי שטר במעטפה של עשרים פראנקים, כך שיכולתי לבלות מעט כל שבוע. פעם אפילו הצטלמתי ושלחתי את התמונה לשמעון אחי. בתשובתו על זה, הוא אמר לי שהתמונה עברה במרכז המסחרי מתוך סקרנות היהודים לראות אותי, מיד ליד בחנויות עד שחזרה אליו אחרי שעות. הדוד יוסף שטרית המוזכר בספרי שהוא מת משתיית בקבוק ערק במכה אחת, בכה למראה תמונתי כעלם קטן ורזה וגם חיוור. כך נאמר לי שלא יכל להיפרד מהתמונה ואמר שבן- אחיו מאיר הוא הגאון בעיירת רפאים-פרימיטיבים זאת. הוא אהב אותי ולא זוכר אם בכלל ראיתיו בשובי לשם.
עם אלי לוי היינו לא רק חברים אלא בני אותו הכפר, מאותה עיירה 'גוראמה' ותמיד בילינו ושמרנו על קשר גם כאשר הגענו כמעט באותו זמן לישראל, נשארנו ידידים. צערי על אלי לוי החבר הוותיק, שכיום הוא חולה במחלה נוראה Parkinson ורק פעם אחת יכולתי לראות אותו במחלתו, כי אני רגיש מאוד. חברי אלי האומלל שעבד בחלוקת תרופות כרוקח במשך יותר משלושים שנה, אין לו עכשיו לעצמו תרופה למחלתו, חשוכת המרפא ומדכאת סביבתו. החבר השני שלי, שמו אברהם מרציאנו, שתמיד דבק ונדבק אלי באומרו שהנהג מכלוף של אביו יהודה העשיר, הוא מעיירתי 'גוראמה', אשר לימים הפך לגיסי, כי התחתנתי עם אחותו… מרגיש באופן טבעי להתחבר אלי. אני סבלתי מהקרבה שלו שרוצה לדבר איתי ולשמוע אותי מדבר על העיירה — ביקשתי ממנו לתת לי ללמוד כי אני רציני בלימודים ולא עזבתי את אמא שלי אלף קילומטר כדי לחזור בלי הצלחה. מרציאנו, ענה לי: 'הלוא אתה ראשון תמיד בלימודים מה עוד אתה רוצה?'. ואז הבנתי שהבחור דפוק במוחו וצעקתי עליו להתרחק ממני. למחורת בחמש בבוקר, בעודי חולם בשעות האחרונות של הלילה, הרגשתי שאני חולם טובע בים…זה היה לא רק חלום אלא שהתעוררתי בבהלה אחרי שמרציאנו המופרע שפך עלי במיטתי דלי מים קרים, הרטיב אותי ואת כל המיטה. רעדתי מקור והערתי את 'השומר' שלי יצחק חמו. הוא ראה אותי כך ונבהל. אמרתי לו שזה מרציאנו ויצחק דלק אחריו לחנוק אותו, אך לא תפס אותו. יצחק אמר: 'אל תדאג, אני עוד אלמד אותו לקח!' ידוע שמרציאנו לא לומד ואם הוא נכנס לכיתה זו או אחרת, הוא בא בלי תיק ובלי כלי כתיבה. ידוע גם שאביו העשיר תורם הרבה כסף לבית – ספר ובלבד שלא יזרקו אותו, כי הוא משגע את המשפחה בעיר 'מידלת' שבה הם גרים. פעם בא באמצע לילה, עקר את הדלת ממקומה וחבט אותי בה על מיטתי. התעוררתי בבהלה ושוב יצחק רץ אחריו. פעם הוא נכנס לשיעור 'עברית' של שעתיים בשבוע, והשתין מתחת לשולחן. השתן גלש עד לשולחנו של המורה, שקם ועקב אחרי המים המוזרים ומקורם. המשוגע יצא וקרא למורה אוחיון, שזה שטרית שהשתין לו בכיתתו. אני לא התגוננתי בכלל, כי התלמידים סיפרו את האמת למורה. המורה הגיש תלונה, והמנהל ענה לו: 'אביו נותן לנו הרבה כסף'. על האיש המופרע הזה ומעלליו בבית הספר, חיברתי סיפור כמו 'נובלה' כי הכל אותנטי ואמיתי ועדיין לא פורסם, כמו הרבה כמוהו: סיפורים וספרים, שמחכים לגואל … לצאת לאור הארץ והעולם. יצירות – מופת ממש … בטוחני.

אחד 'החברים' שכלל לא היה חבר שלי, הוא מסעוד חאקי, שבא לאחיו המלצרים וסידרו לו מקום
עבודה גם-כן כמלצר בבית–קפה, על-יד אחד המקומות ההומים שנקרא 'אלבחירא' מה פירוש? איני יודע.
יום אחד קיבלתי מכתב כמו כל שבוע משמעון אחי וכרגיל עם שטר של 20 פראנקים, לא יותר ולא פחות. במכתב הוא כתב לי חדשות שונות על המשפחה ובין השאר, הוא סיפר לי על הבחור 'מסעוד' שנסע לנסות את מזלו בעיר הגדולה. שמעון טרח למסור לי במכתבו את כתובתו של מסעוד, שבינתיים שינה את שמו ל- פרוספר עטיה. שמעון אחי שידע שאני מתגעגע לא רק לאמא ולמשפחה, אלא גם לכל אנשי העיירה, הציע לי ללכת לבקר אצלו במקום עבודתו וציין את הפרטים. אני מרוב שמחה והתלהבות, שבקרוב אראה מישהו מעיירתי שיספר לי על כולם. הצגתי את המכתב, שהיה כתוב בכתב רש"י אבל השפה היא הערבית המדוברת של מרוקו, לחברים, נישקתי אותם מרוב התלהבות ילדותית, קפצתי עד התקרה הנמוכה של הכיתה ותפסתי את אלי לוי חברי לבילויים בעיר היפה כאזא, וחיבקתי אותו, והוא קר כקרח, צעק וביקש לומר לו מה השמחה הזאת שקפצה עלי.סיפרתי לו והוא ענה לי:'מהיום אתה כבר לא צריך אותי לבילויים' עניתי לו שאני לא מכיר את הבחור ואני יודע שהוא אחיו של בעל אחותי אסתר, שברבות הימים, פיתחתי אליה אהבה ותלות של אחווה כמו זאת שהייתה לי לאמא היקרה שלי עד שמתה. אינני מתכוון ללכת איתו לבלות, אלא לראות אותו ולשמוע על המשפחה והעיירה. הזמנתי את אלי להצטרף אלי והוא נענה, אבל שהוא יעשה זאת, רק בפעם אחרת, 'כי עכשיו אתה צריך לשבת איתו לבד ולשמוע אותו'. כאשר הופעתי לפני מסעוד–פרוספר בבית קפה בפינת רחוב הומה שרחוב המלך ג'ורג' בתל–אביב מזכיר לי אותו, רצתי לקראתו עם רגשי געגועים לעיירתי ולמשפחתי ויותר מכולם, לאמא שלי היקרה והחכמה. נדמה כשראיתי אותו, כאילו כל בני משפחתי היו מול פניי וכל יהודי העיירה היו בבית– הכנסת, אליו תמיד הלכתי ללמוד. בשבתות וחגים, הלכתי עם אבא יחיא, וגם ישבתי לידו. ממנו למדתי הליכי התפילה. פרוספר היה נבוך בראותי מתרגש, כי מאוחר יותר ניתחתי את מבוכתו והגעתי למסקנה, שהיה כך בגלל שבעיירה לא היה שום קשר בינינו, הקשר שלי היה עם הרבה חברים שלמדו איתי והוא היה מבוגר ממני. הוא תפס אותי בידי והושיב אותי ליד שולחן וביקש מבעל- הבית להכין לי 'קפה גדול וקרוואסאן לילד הזה מעיירתי' והוסיף: "עלא חסאבי – על חשבוני". נהניתי מהכיבוד שפרוספר הגיש לי. אבל בליבי ציפיתי שהוא יתיישב לידי ויספר לי על כל 'העולם ההוא', שאני מתגעגע אליו, יהיה פרימיטיבי ככל שיהיה, הוא יקר ללבי. הוא לא עשה זאת כיוון שכנראה, לא היה לו מה לספר לי, כמי שבא מעולם העוני והדלות של חיי משפחתו, ומוכן להיות כאן בעולם הגדול, אפילו כעבד. נותרתי יושב המום ונבוך על הכיסא ושמעתי את בעל הבית שואל את פרוספר: 'ילד כזה קטן עשה מרחק גדול כדי לבוא ללמוד בעיר שלנו?!'פרוספר הביט עליו ואמר לו שנראה שהילד הזה מתגעגע מאוד להוריו. "ווילי עלא יאמנא!" (אויה על חיינו) לנו היו בתי- ספר מול הבית ולא למדנו כלום מרוב עצלנות שלנו, וגם טיפשות של הורינו שלא דחפו אותנו לזה. ועכשיו רואים כמה שווים הלימודים אצל רבים אלה שיודעים להעריך אותם כמו הילד הקטן הזה, שאני בטוח שהוא יגיע רחוק בזכות המאמצים שעושה" אמר בעל-הבית היהודי ופרוספר שתק.

בפעם אחרת ביקרתי את פרוספר בעבודתו ושוב כיבד אותי בקפה וקרוואסאן, שבזכותו התאהבתי מאז ועד עצם היום במאפה הייחודי והמיוחד הזה של הצרפתים. אני ממשיך לאכול אותו בכל הזדמנות. כל פעם שביקרתי את פרוספר שידוע בעיירה בשם 'מסעוד' בן הנפח יצחק העני, מצאתי אותו משתנה לטובה. הוא כל יום מתערה בעיר הגדולה והיפה הזאת, מתקדם בעבודה ויום אחד, אמר לי הבוס שלו: הוא עזב את עבודתו. מאז, לא התראינו במשך שנים. רק בביקוריי בעיירתי דווקא, שמעתי שהוא התארס ואחר-כך שהוא עזב ואחר- כך שהוא התחתן והשמועות עליו רדפו אחת את השניה עם הרבה רכילות גדולה עליו. הייתי בכל לבי רוצה לכתוב 'נובלה' על האיש הזה, שחייו הפתלתלים והמסובכים שבהם הייתה גם דרמה וגם טרגדיה, וגם שבזקנתו, התעוור האיש לחלוטין. בעת כתיבת המלים, הוא עדיין חי ועבר את גיל 80.

אני כבר עברתי שנה ראשונה וכבר באמצע השנה השנייה; לומד יותר ומלומד יותר, יותר משכיל וגם מחכים, יותר אוהב ללמוד ויותר מאוהב בכל מי שמחנך ומשכיל אותי, כי עוד מילדותי, ידעתי שאני רוצה ללמוד הרבה, אהבתי ללמוד בלי סוף. ידעתי שאני אעשה הרבה תועלות בחיי עם השכלתי ולא רק לעצמי. ביום ששי אחד קיבלתי כרגיל מכתב משמעון אחי, שבזכותו גם החזקתי מעמד במרחק רב מהמשפחה, ובו הוא סיפר לי על מותו של הבעל הראשון של אחותי רוחמה, ועוד סיפר לי, שאמא שלי חיברה עלי שיר, אותו היא שרה בזמן שהיא אורגת, מבשלת, אופה וכו… לימים, למדו את השיר גם בנותיה שהן אחיותיי. שמעון אחי לא רצה לרגש אותי במילות השיר ועל-כך הוא רק אמר לי: 'כשתבוא בע"ה תשמע אותו".
אמנם שמעתי אותו הרבה פעמים מפי הרבה נשות המשפחה, אבל לתיעודו אצלי עשיתי זאת רק כשהייתי

הרבה מאוד שנים בישראל…וכותב. לעתים, כותב שירים, כמו על אחותי אסתר והשירים על אמא היקרה.

על פרוספר אפשר לכתוב הרבה ורק ביצירה משלו נפרדת אפשר להקיף את קורות חייו. דבר אחד אני חייב לתעד כאן: כאשר עלה לישראל עם אשתו המבוגרת ממנו, שהוא מסוכסך איתה באופן חמור ותמידי, הוא חיפש אותי והגיע אלי בהסתדרות בתל – אביב. קיבלתי אותו יפה וזכרתי לו חסד נעוריי שלי אצלו. הוא סיפר לי שהוא גר בקריית- גת ורוצה בכל לבו לעבור למרכז הארץ, שהוא עובד בתריסים ושהוא רוצה ויכול להיות בעבודה יותר טובה ומועילה מזו. במקום וללא דיחוי, סידרתי עם עמיגור שיעבירו אותו על משפחתו לבת- ים תוך שבוע ימים. סידרתי לו עבודה בתריסים גם- כן בבת – ים עד שאני אמצא לו מקום הולם…ואכן, אחרי כחודש ימים מצאתי לו תפקיד טוב ומעניין במשרד החינוך בתל–אביב, כך שגם הוא כמוני: באנו שנינו מן העיר הגדולה במרוקו לעוד עיר גדולה בישראל . [מכאזאבלנכא לתל – אביב]

להלן מילות השיר שחיברה עלי אמא שלי היקרה, אותו מסרה לי אחותי עזיזא היקרה אחרי 50 שנה:

"עלא מאיר אלע'אלי…….עלאש באעת אומו מזודא וולכראס……..
עלא מאיר אלע'אלי…עלאש סאברא יא ראסי זינת אסבאב… …
עלא מאיר אלע'אלי…. מא נמשי מן קדאמו ע'יר אילא דכלת פלקבר… …"

התרגום קצת קשה אבל אפשרי:
על מאיר היקר,,,,,, אימו מכרה אוצר ותכשיט………
על מאיר היקר… מדוע סובלת אני…… ראשי אומר בגלל היפה בתשחורת…
על מאיר היקר,,,,,, לא אעזוב אותו עוד… אלא אם אני נכנסת בתוך הקבר… (שורות אחרונות נכפלות בלחן וזמר)

אכן, החכמה בנשים והיקרה ללבי עד מותי, ידעה גם ידעה לבטא את רגשותיה והשקעתה במאמצים ומכירת תכשיטי הזהב שלה כדי לממן את נסיעותיי היקרות בגלל המרחק הרב. נדמה לי שלא אגזים אם אומר: כל צאצאיי מהילד סמי ויחיאל וילדיהם, בתי נסיכתי היקרה ניבה והנסיך שלה אוהד, חייבים לאמא שלי זוהרה על תרומתה…ולא רק אני. היא השקיעה בי וממני הלאה ומספיק. אם חלילה לא הייתה עושה מאמצים, במסירות ובכסף, היינו בעולם אחר כעת בלי השכלה. כי גם אם היינו לומדים, לא היינו היום ברמות גבוהות, שכולם מקנאים בנו, אך גם מעריכים אותנו.
(השיר מתועד ביצירה "מגילתי" על חיי)
ואם בשירים עסקינן בקטע זה, אשמח להביא סיפור על שיר שהוליד עוד שיר: למה הכוונה? בחדר שינה שלי עם עוד חברים מהעיירה 'ריש' והעיר 'מידלת', בערב אחרי הלימודים והכנת תרגילים-שיעורים, אנו פוצחים בשירה..אבל לא שירה צרפתית, לא ישראלית וגם לא ערבית, למרות שידענו לשיר את כולם. יצחק חמו 'השומר' שלי האישי מטעם בית הספר, פתח בשיר מרגש וכולנו הצטרפנו אליו:

"אה – יא ממא! האק אראני… … אראני כיף ארביע לי בלא נוואר"…….
תרגומו לעברית: "אוה אמא שלי! קחי את המראה שלי… המראה שלי כמו עשב השדה בלי פרחים"

אנחנו רגילים שכל ערב יש 'כיבוי אורות' על-ידי המשגיח התורן…בדרך-כלל אחד המורים או מדריכים, והנה בערב שהיינו שרים בחדר שלנו בקולות ובתופים [הקולות: הגרונות שלנו, התופים: המזוודות שלנו] בא השומר – המשגיח התורני, מורה בשם סוויסה, ממושקף, לא גבוה ולא נמוך, שמנמן וקולו מחריד וגם, שלא סימפטי וכך גם הוא מקבל מכולם. הוא התקרב אלינו, בחן אותנו, כשאנו מחייכים ושרים בהתלהבות עם קולות נעימים, את השיר שמעיד על פנימיותנו. הוא הסתובב על עקבו ואמר:"אם רצונכם לשמר את מינהגיכם, עליכם להישאר היכן שהייתם'. (הקדמתי את התרגום לשיר זה) בצרפתית נשמע אחרת ויפה:

Si vous voulez conserver vos habitudes, vous n'aver qu'a rester la ou vous etiez!

קראנו למורה סוויסה שהיה ביציאה לחזור אלינו. הוא כיבד את בקשתנו. ואז שרנו לו את המילים שלו
בלחן מרגש וקצבי, שגרם לו עצמו, לחייך ואף להסמיק. סוויסה: 'אני יודע שאתם המוכשרים בבית- ספר'

בשנה השלישית שהיא 1953, בית- הספר נכנס לתוהו ובוהו וערבוביה של אירועים: מנהל בית- ספר הוא פולני בשם פולק, עליו כתבתי פרק במאמר שלי על "בתי- ספר במרוקו נהפכו לחממות המחתרות", הפעילות לעליה על-ידי מדריכים ציונים מישראל, גברה בין כותלי בית הספר, המחתרת המרוקאית חזקה שנלחמת בצרפתים לגרשם מארצם, גורמת לסכנות חיים בכל רחבי המדינה, המלך האהוב, מוחמד החמשי נלקח לגלות על – ידי הצרפתים במדאגאסקאר, פעילי העלייה לישראל פועלים בכל הכוח והמרץ במרוקו, ובסך- הכול לא רק בית–הספר היה באנדרלאמוסיה, אלא כל מרוקו הייתה כך. למרבה הפלא, הכל התנהל למופת וכרגיל…המשכנו ללמוד ביתר שאת כדי להצליח בבחינות של סוף השנה וסוף הלימודים לתואר.

השיבה הביתה משלוש שנות לימודים רצופות, הייתה מצד אחד משמחת להיות סוף סוף במשפחה, אליה התגעגעתי הרבה כל יום… החופשות שלי, היו בפסח: חודש ימים ובקיץ: שלושה חודשים. אך הגעגועים הם בכל זמן גם אם אתה מתרחק מהמשפחה אחרי שהייתה איתה שנה שלמה…אף פעם לא מספיק ומספק. מצד שני, היה לי עצוב, שאנשי העיירה נדמו לי כחגבים כפי שכתוב בסיפור המקראי על המרגלים בארץ. ניסיתי לתקשר עם חבריי שלמדו איתי בבית- ספר יסודי ומצאתי לצערי, שאין על מה לדבר איתם…כלום! אם הייתי ממשיך איתם, הייתי רק מעליב ומשפיל על טמטום ואטימות והמילה פרימיטיבי הייתה מטבע- לשון שלי ומפי נורתה על כל 'חבר' שדיבר לידי שטויות… והאומלל לא אשם כלל, כי זה מה שהוא יודע… חיפשתי דרך איך אחזיק מעמד עד גיל שמונה עשרה שבו אני יכול להתחיל לעבוד בשירות הממלכתי, כפי שכולם, בכל המשרדים הודיעו לי. העצים מזכיר אחד המשרדים לתאר אותי ואמר לי: 'אין לאף אחד כאן השכלה שיש לך. כך שתהיה בטוח שכולם יקבלו אותך'.הייתי צריך למצוא פתרון כיצד לעבור שנתיים. אז נקטתי בשתי דרכים: האחת, התחברתי עם כל המורים הצרפתים והערבים ומעל כולם, המורה היהודי של בית- ספר אליאנס, שבו למדתי…המורים בו התחלפו תדיר…אבל לי זה לא הפריע והייתי חבר לכולם. הדרך השנייה היא טיולים בכל רחבי מרוקו: לא נותרה פנינה או פינה שלא ביקרתי בה והלכתי 'למלאח' של היהודים בכל עיר ולקהילות בכל עיירה. התעניינתי, התערבתי, הלכתי עם בחורות, אך אחרי שבחורה מתחילה לדבר על נישואין, חתונה ותכשיטים, העמדתי פנים שהכל מקובל עלי. למחורת נעלמתי מהמקום. ציפייתי הייתה כל רגע: מתי אתיישב על כסא פקיד בכיר, אחלק הוראות, אפזר חתימות ואדבר גבוהה… החלום שלי, בזכות בוראי האהוב ובזכות אמא שלי האהובה, התגשם במלואו, כפי שחלמתי ותיארתי לי. ההשפעה שלי, מבלי שרציתי בה, הייתה אדירה בקרב שופטים, ראשי- ערים, מפקדי צבא ומשטרה ועוד.. אציין אולי רק כמה מקרים מתוך עשרות שהיו לי במשך הזמן ולא בשבילי עשיתי מה שעשיתי מהשפעתי, פעם אחת הופיע אצלי במשרדי אחד הערבים המכובדים וראש שבטים רבים וגם עשיר מאוד וביקש שאני אנסה לעזור לו בבעיה של הבן שלו: בנו הוא בגיל 16 וניגש לבחינות לעבור קורס לאח בבית – חולים. הוא הצליח אבל הם שמו לב שהוא אמנם גבוה אבל גילו הצעיר אוסר להעסיק אותו בעבודה רגישה כאח. אמרתי לו: בוא איתי לבית שלי, נאכל צהריים ומחר אלך איתך והכל יהיה בסדר במשרדי הממשלה כאן. הוא נראה מפקפק בדבריי אבל אני הייתי כל- כך עסוק שלא אמרתי כלום. למחורת בבוקר, אמרתי לו שיחכה לי עד שאני אסדר עניינים במשרד שלי ואבוא לקחת אותו עם הרכב שלי. כאשר הגעתי למשרדי, ציפתה לי הפתעה, שמאות עובדים בעיר 'בומייה והסביבה' משביתים עבודות בניה וחקלאות, בגלל שלא קיבלו שכר אחרי שנתיים והם רק עובדים בלי לקבל לא שכר ולא הבטחה. המנהל שלי ביקש ממני לנסוע מייד לשם, מרחק של 300 קילומטר ולהחזיר את העובדים לעבודה. באתי הביתה ומצאתי את השייח' –שבא אלי כי הוא ידיד אבי יחייא והאחים שלי, כדי לעזור לו. הודעתי לו שאני נאלץ לאכזב אותו כי פרצה שביתה באחד המקומות של משרדנו. אבל, אמרתי לו, יש לי הצעה: אני אתן לך פתקים עם סימנים לכמה מקומות שמכירים אותי ואסביר לך מה לעשות. לא נעלם מעיניי שהאיש כמה שהוא חכם, אינו יודע קרוא וכתוב. לכן כתבתי לו פתקים בצבעים שונים זה מזה: "למשל, כשתגיע לבית חולים, תמצא בכניסה אלפי חולים מתדפקים על הכניסה להיכנס לרופא. אתה רק תצעק לקרוא לך לאח הראשי 'סיהלי', תתן לו פתק זה המסומן בירוק. הוא יכניס אותך מייד לרופא 'אלגלאב' ואז תתן לו פתק שחור. תחכה בשקט עד שיתן לך תעודה כאישור שהילד שלך הוא בן 18 שנה. משם אתה הולך לבית- משפט מחוזי ותבקש להיכנס לשופט 'אלחאג' אלחסן', שהוא ראש השופטים בבית משפט מחוזי על כל איזור 'תאפילאלת'. השומר בפתח לשכת השופט, נקרא 'מיימוני', תגיד לו שאני שלחתי אותך לשופט והוא יכניס אותך ללשכתו, ואז תתן לו הפתק השלישי עם סימן אדום. תחכה בחוץ עד שיקרא לך לקבל תעודת זהות של בנך בגיל 18. תקשיב היטב! זה נשמע לך דמיוני ובלתי– אפשרי, אבל אם יהיה לך מזל ותמצא את כולם במקום, זה יסתדר". הכל עבר חלק.
כשחזרתי מנסיעתי בערב סיפרה לי אשתי יקוט, שהשייח' הערבי חזר הביתה נלהב ואדום משמחה, לקח את חפציו ואמר שהוא יחזור לביקור בקרוב. אחרי כמה ימים, התקשר אלי שמעון אחי מהעיירה

ושאל אותי: 'מה עשית לשייח' אוחמאד?' נבהלתי ושאלתי בחזרה: 'מה אמר לך? שעשיתי לו משהו רע?' שמעון נשמע נבוך ואמר שהוא לא ניסח את שאלתו באופן נכון, כי השייח' חזר מאושר ושמח עד השמים. שמעון אחי סיפר לי כך, למרות שהטלפון אז היה יקר לשיחות ארוכות:'השייח' אחמאד בא ביום השוק … החנות הייתה מלאה בהרבה ערבים כלקוחות, כי העסקים אצלנו משגשגים. הוא ידוע מאוד בכל מקום כאן בהשפעתו הגדולה והרשה לעצמו להתנהג באופן מוזר. הוא גירש את כל הלקוחות מהחנות, סגר את הדלת פנימה וצעק לעבר האחים שמעון ובנימין: " מה אתם עושים פה? אתם לא יודעים באיזה מעמד גבוה והשפעה נמצא האח שלכם בבירת המחוז? האח שלכם שלח אותי לרופא ולשופט ולרבים אחרים עם פתקים שכתב להם…ואני מסרתי להם אישית כמו שליח, ובכלל לא דיברתי ולא הייתי צריך לפתוח את הפה. כולם קראו את הכתוב וראו את חתימתו ומייד טיפלו בבקשתו…והנה אני לפניכם עם תעודת זהות חדשה לבן שלי בגיל 18 במקום 16! אם הייתי צריך לעבור את כל הפרוצדורה במשרדים ובבית משפט, שנה של זמן לא הייתה מספיקה לי…וספק אם הייתי מצליח כפי שהצליח האח שלכם בזמן של שעתיים, מבלי שהוא אישית יהיה איתי. ואני תוהה למה אתם לא עוברים לגור לידו ולהינות משמו והשפעתו האדירה, כי אני שהייתי עורף ראשים, השפעתי לא הייתה ולא הגיעה לרמה של אחיכם הצעיר, אבל החכם". שמעון אחי נשמע בטלפון כמעט 'חנוק' ואני חשבתי שמרוב דיבור נצרד גרונו… ואחרי כמה שניות הוא אמר לי בהתרגשות:"אתה מוסיף לנו הרבה כבוד אח יקר ואני מברך אותך בכל לבי. אבוא לראות אותך ולעבור שבת איתך שם". שמעון אמנם התרגש אבל הוא גרם לכך גם לי אני.

מקרים רבים היו בחיי שלא רציתי בהם, אבל האנשים לא עזבו ולא נמנעו מלבקש טובות ועזרה… ואני מתפתה להזכיר במילה או שתיים עוד כמה מקרים שהקורא לא יאמין שהם קרו כפי שהם מסופרים: מעשה ביהודי בשם כליפא שטרית מהמשפחה ומהעיירה, שבא ביוזמתו אלי לבית וביקש עזרה דחופה כי הערבי שמכר לו את רכושו ברח ערב נסיעתו למחנה העלייה…והוא כבר חתם לו על המכירה בלי תשלום. הזמנתי את השופט השכן שלי אסייד מימון לבית והדוד שהיה נאלח אצל המשפחה שלי, הציג את בעייתו. השופט לא היסס לתת לו בכתב ידו פתק עם חתימה וחותמת לראש העיר לעצור את הערבי עד שישלם… מקרה מדהים יותר, הוא שערבי נחמד וצעיר בא אלי עם בתו הקטנה בת 10 – 12 ואני לתומי חשבתי שהוא רוצה להכניס אותה לאיזה בית – ספר בעיר. אלא שהוא הפתיע אותי כאשר אמר לי, הבאתי את הבת שלי אליך כמתנה, שתטפל בילדים שלך והיא תקבל רק אוכל ולבוש ומה שתיתן לה מקובל עלינו. הייתי המום ונזכרתי בכושי בן חמש שאבא שלי קיבל במתנה. אולם שאלתי את הערבי מאין הוא יודע עלי ועל הילדים שלי הקטנים והתפקיד הבכיר שיש לי בעיר המחוז. הוא הפתיע אותי באומרו שכולם 'יודעים עליך, משבחים אותך וגאים בך שאתה מהעיירה מייצג את כולם: יהודים וערבים'. הילדה נשארה אצלנו. מקרה אחר הוא שבאחד הלילות בשתיים בלילה, הופיעו אצלי עם דפיקות על הדלת, ראשי הקהילה היהודית וכשפתחתי את הדלת, ראיתי שאחד מהם החזיק את ספר הזוהר פתוח בשתי ידיו. דרשתי לסגור את הספר הקדוש ולא להפחיד אותי איתו. הם נכנסו לבית וביקשו לעזור להם על יהודי שעצור בכלא כבר שלושה ימים. הם הוסיפו שכל משפחתו עומדת לעלות לישראל ואז נזדעקתי באזהרה לכולם: "אל תערבו אותי בעלייה ובציונות כי זה עלול לפגוע במעמדי. אני רוצה לקבל הבטחה שאם אצליח לשחרר את היהודי מהכלא, הוא לא יעזוב את העיר במשך שלושה חודשים כדי שלא יאשימו אותי". למחורת בבוקר התקשרתי למפקד המשטרה שהכרתי והוא ביקש שאני אבקש ממנו כל דבר; היהודי שוחרר מייד.
המקרה המוזר שלא היססתי לעשות אותו למרות הסיכון שבו: אחי שמעון שימש כראש הקהילה בעיירה עם משכורת מהמדינה, ואחרי שלא נעתר לבקשתי לעבור לגור לידי ואני אדאג לו ולעתידו, הלך לראש העיר זידוח והגיש לו את התפטרותו, כי הוא עוזב עם ארבעת המשפחות האחרונות בעיירה לישראל. ראש העיר זרק עליו את התפטרותו ואמר לו, שהוא אינו יכול לעזוב את העיירה ואת התפקיד, כי נשארה כאן עוד משפחה גדולה בעיירה. שמעון 'שיקשק' ונרעש מאיומו של ראש העיר זידוח. שמעון התקשר אלי ואני באתי עם הרכב הממשלתי שברשותי וניגשתי לראש העיר שנבהל ממני, כשאמרתי לו למה הוא מונע מאחי לעזוב כי הוא לא יכול להישאר ראש 'קהילה על זבובים' בעיירה, כי לא נשארו יהודים. טיילנו בגן היפה של העירייה והודיע לי ששמעון ייכנס אליו מחר עם מכתב התפטרות והוא ישחרר אותו. וכך היה.

תפקידי – ביניים
העבודות שעשיתי לפני תפקידי הבכיר בשרות הממלכתי, היו אמנם מעניינות וכמעט שהתפתיתי להמשיך בהן, כי היו בהן עניין, פיתוי, וגם עיסוק עם הרבה אנשים וגם הרבה כסף, אך לא התפתיתי!!! בכפר המיכרות 'מוע'אייל' היה הדבר היפה שקרה לי בחיים: היהודי העשיר פרץ שקיבל אותי וחתם איתי

על הסכם העסקה, לא חקר אותי על גילי כי הייתי גבוה ונאה ומדבר צרפתית שוטפת והלכתי לשם עם 5 עובדים שגייסתי למאפיה ולחנות. עם הצרפתים ששירתתי יום יום במכירת מצרכים שלקחו מהחנות, למדתי המון המון: על התרבות, על החברה הצרפתית בצרפת, על הלשון שלמדתי אך זאת הייתה הזדמנות להריץ אותה כהוגן ומה שקיבלתי בקיצור מהצרפתים בתפקיד זה במשך שנה, יותר חשוב אפילו מהמשך לימודים במקום אחר.לשוחח ולנהל משא-ומתן כל יום עם נשים יפות כמו בפריז, שתמיד קראו לי 'הנחמד' ובצרפתית נשמע יפה:"Charmant". הגברים גילו עניין בלימודים שעשיתי רחוק מהעיירה שלי בהצלחה. הייתי בן – בית אצלם בבית הקולנוע עם סרטים יפים, במועדון הקצינים, בבית המרחץ: סאונה ומקלחת…
בעיירה, אחרי שחזרתי עם הרבה כסף, כי המצב במדינה החמיר מבחינת מאבק לקבלת העצמאות, הצרפתים 'ברחו' על נפשם בתואנה: 'אם אנחנו לא שולטים במדינה, אין לנו מה לעשות כאן'…ואז עזבתי גם אני. הלכתי לטיול של שבוע–שבועיים, קניתי שתי מצלמות ולמדתי לצלם ואז חזרתי בתור צלם בחנות שיש לנו. יום אחד הבאתי בגדים שהמורים והפקידים חטפו ורשמתי להם עד סוף החודש, כך נמשך העסק והתרחב במשך יותר משנה… עד שקיבלתי תשובה שנתקבלתי לתפקיד הבכיר בעיר המחוז, שבו הייתי ממש כוכב, בלי שרציתי בכך. בעיירה, היהודים נתמלאו סקרנות אבל גם קינאה, שהנה הפקידים בעירייה והמורים, בעשרות מכל רחבי העיירה מסביב, וגם מתוכה, רובם ערבים אבל היו גם צרפתים, מילאו את החנות שלי בימי ראשון שהם ביום חופשה שבועי, אף פעם לא נכנסים למרכז המסחרי, כעת רואים אותם. למדתי בקשרים הידידותיים והעסקיים עם המורים והפקידים, הרבה דברים. בספר 'נהר זוהר' יש הרחבה

אחרי כל זאת, כמו שכתוב, משכו אותי אחיי ואחיותיי וגם אשתי, כמעט בכוח…ועלינו כולנו לישראל. זה היה בתאריך 28.11.1963 ומאז התחילו הגלגלים לגלגל אותנו עד מילוי התפקידים והמשימות…לא בדיוק כפי ששאפתי ולא בדיוק כפי שהייתי במעמד וביוקרה במרוקו, אבל גם כך, אני אומר תמיד: תודה לאל על מה שנתת ותודה לך אלוהים על מה שעשית עם הדרכתנו במילוי משאלותינו גם אם זה רק חלקית כי כך אמרו חז"ל: 'אין אדם עוזב את עולמו וחצי תאוותו בידו'. שמחתי ועדיין שמח בחלקי ובמה שיש לי… בארץ, התקדמתי וגרמתי קנאה ודפיקות – לב להרבה חברים ותמיד העמדתי פנים שאיני רואה כלום ולא מבחין בשום דבר וגם לא שומע עלי רכילות, שאינה פוסקת. בעירייה הייתה חווייה בלתי- רגילה עד שבאו ממפלגת העבודה ולקחו אותי אפילו נגד רצוני, להסתדרות ומשם להסתדרות בתל- אביב במשך 20 שנה תמימות, שבתוכן, היו יחסים נפלאים, הרבה רומנים, משפטי הגירושין מאישתי שלא יכולנו להמשיך יחד ועוד ועוד…ומשם גם יצאתי בשתי משלחות לגרמניה ולמרוקו מטעם גופים ציבוריים, וגם שם היו לי הרבה חוויות ועינוגים. אני לא אכנס לזה, כי זה חומר לספר שלם והספר הזה בדרך ושמו 'נהר זוהר' עלי

אין לי עניין להתפשט יותר מידי במסמך על 'קורות חיים' ודי בסיפור שהבאתי לעיל.

אני גמלאי עם כל הזמן לרשותי אחרי שהתפניתי מכל התפקידים שמילאתי: בהסתדרות, בבית משפט, בהרצאות בתנ"ך וגם בפעילויות שונות שעסקתי בהן…למה? כי אני כבר פנוי אך ורק לדבר האהוב עלי ביותר: לכתוב! ספרים, יש כמה כתבי – יד במגירה, מאמרים, סיפורים ושירים הרבה מאוד, שמתפרסמים בכתבי-עת ספרותיים וגם באתרים שונים של האינטרנט. מאושר ממצבי וממעמדי ומהחופש הרב לרשותי. דבר אחד נכשלתי בו ועדיין נכשל בו כמעט כל יום: למסד את עצמי עם אישה ראויה ונאמנה אך יפה ונאה

סיימתי את כתיבת קורות– חיים מפורטים מקודמיהם…אשר מתוכם אצטרך לכתוב גרסא קצרה ללקסיקון

היום ערב ט' באב: ח' אב תשע"ד /04.08.2014, חתום באהבה לצאצאיי ולקוראיי: נהוראי מ' שטרית